ליאורה קוריס
ברוידא כבר לא גר כאן
2011-2006
בית נטוש מזה עשרות שנים בבלפוריה עורר את סקרנותי. נכנסתי פנימה עם מגפיים לרגליי מחשש מפני נחשים ועקרבים. גיליתי קירות מקולפים, חלונות עקורים, בגדים ישנים זרוקים על הרצפה, מיטות ברזל ללא מזרנים, וכן סימנים של מעשי ביזה ופלישה. התברר שגרו כאן בני זוג שהגיעו מקיבוץ בעמק לאחר שבנם המאומץ מת בטביעה. לאחר מות אשתו, האיש – מתתיהו ברוידא שמו – התגורר כאן לבד עד שנשלח לבית אבות, ומאז הבית נותר נטוש. במושב זוכרים אותו כאדם מיוחד ועדין נפש, שכתב שירים וניגן בכינור.
ב־2006 יצאתי למסע של צילום במקום – חלק מהתצלומים מתעתדים אותו כמו שהוא, חלקם מכילים מחוות שביצעתי במקום: פיזרתי פרחי יקינתון בתוך העזובה, הנחתי ספר תנ"ך שנמצא במקום על סדינים לבנים, כתבתי שיר פרי עטו של ברוידא על הקיר המתפורר, וכן תליתי תצלום של דמותו. בעבודת וידיאו (שהוצגה בבית חנקין ב־2018) צילמתי את המקום בתנועה מעגלית מתמדת, כמעין ריטואל מתמשך של טיהור וריפוי.
משהו במקום ובסיפור הזכיר לי את שורשי משפחתי שלי – עולים מרוסיה, שהיו אנשי תרבות והגיעו לכאן בתחילת המאה העשרים. באופן בלתי נמנע, צביטה של כאב מתעוררת על עולם תרבותי שחרב והפך להפקר. ברמה האוניברסלית, יש כאן סיפור על חיים שתמיד נידונים להתפוררות ונעזבים מאחור, וכמו מבקשים מאיתנו מבט של חמלה וכבוד.
